מאחר שלא היה לי לאן לחזור, או אל מי, החלטתי להישאר בצ'כוסלובקיה.

נרשמתי לטכניון ללימודים, ובחרתי את הפקולטה לחשמל.

הקשר הארץ ישראלי שלי נתהדק רק לאחר שעצרת האומות המאוחדות החליטה (בכ"ט בנובמבר 1947) על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה פלשתינית, ופרצה מלחמת העצמאות של היישוב היהודי בארץ-ישראל. שליחי "ההגנה" באו מארץ-ישראל לצ'כוסלובקיה, לגייס מתנדבים מבין הסטודנטים היהודיים, לצבא ולקורס טיס שעמד להערך בחיל-האוויר הצ'כוסלובקי, על-מנת לסייע לשירות-האוויר של ה"הגנה" (אשר ממנו צמח חיל-האוויר של צבא הגנה לישראל, לאחר שהוקמה המדינה ב-15 במאי 1948). נמניתי עם קבוצת צעירים צ'כוסלובקים שנענו לקריאה - כדי לעזור למדינה-שבדרך להדוף את אויביה, לא כדי להשתקע בה.
התנדבותה של הממשלה הצ'כוסלובקית לסייע ליישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמתו לעצמאות, נבעה מן האווירה ששרה באותה עת בחוגים המתעניינים בפוליטיקה בצ'כוסלובקיה. ממשלת פראג הדמוקרטית רחשה אהדה לעניין הציוני, שקיבל חיזוק בהחלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, וניאותה (ללא ספק, בהסכמתה-ואולי אף בעידודה-של ברית המועצות) לחתום עם נציגי ה"הגנה" על הסכמי סיוע מגוונים, החל ברכש (בעיקר, מטוסים ורובים), דרך העמדת בסיסים לרשות העוסקים ברכש, וכלה בגיוס מתנדבים לחילות השונים ובהדרכת אנשי-מקצוע לשירות צבאה של המדינה-בדרך.