נולדתי בעיירה פרוז'אני שבפולין, בשנת 1925, להורים שהשתקעו בה בתחילת המאה. הורי-צירה ומשה פרידברג - באו מכפרים באיזור, שבהם היתה בזמנו אוכלוסיה מעורבת והגויים היו מתנכלים לשכניהם היהודים, שודדים אותם ומדי פעם בפעם גם רוצחים אותם. רוב היהודים עברו, במרוצת הימים, מהכפרים לעיירות ולערים, שם היו חייהם בטוחים יותר ופרנסתם טובה יותר. כך התקבצה בפרוז'אני קהילה יהודית, שגדלה והלכה עד שמנתה כ-6,000 נפש - בעיירה שמנתה כ-8,000 תושבים. רוב התושבים האחרים היו רוסים לבנים, מיעוטם פולנים אשר רובם הובאו לשם על-ידי הממשל הפולני, למילוי תפקידי המנהל.

פרוז'אני נוסדה במאה ה-15, על-ידי פולנים לא-יהודיים. אגדות שונות הילכו בדבר מקורו של השם פרוז'אני. סביר ביותר כי נגזר משמו של הנהר פרוז'אנקה שזרם בעיירה בדרכו אל נהר המוחאביץ. יהודים התיישבו בפרוז'אני זמן קצר לאחר שהשתקעו הגויים במקום. ידוע כי היה בית כנסת בפרוז'אני בשנת 1463.

 
אמי צירה, בחברת הוריה

האוכלוסיה היהודית בפרוז'אני גדלה והלכה בהתמדה. ב-1873 חיו בה 2,575 יהודים - שהיוו 64.5% מהאוכלוסיה. ב-1921 היה מספר היהודים בפרוז'אני 4,152 - והם היוו 65.6% מכלל האוכלוסיה.

פרוז'אני היתה קרובה לבריסק (בריסק-דליטא בפי היהודים; זו ברסט-ליטובסק, בה נחתם חוזה-השלום הנפרד בין רוסיה לבין גרמניה, ב-3 במארס 1918, בתום מלחמת-העולם הראשונה).

אבי לא היה ציוני. אמי, שהיתה מעורה במוסדות צדקה ובארגונים קהילתיים אחרים, היתה קרובה לרעיונות הציוניים. אולם, בבית לא דיברו מעולם על הגשמה ציונית - עליה לארץ ישראל. בבית דיברו יידיש, אך את אחי ואותי רשמה אמא לבית-ספר עברי.

אחי ואני למדנו תחילה בבית-ספר היסודי "יבנה" ואחר-כך בגמנסיה "תרבות", בית-הספר "יבנה" והגמנסיה היו בריחוק כמה מאות מטרים מביתנו - מרחק הליכה קצר.

ב-1 בספטמר 1939 פרצה מלחמת העולם השניה. הצבא הגרמני, שנאמד ב-1.7 מיליון איש - ממונע וממוכן, עתיר טנקים ובעל עליונות אווירית - פלש לפולין. הגרמנים הכריעו בקלות ובמהירות את צבא הפולני, שהיה נחות במספרו ובציודו.
רבים מתושבי פרוז'אני נמלטו מזרחה. אולם גם ממזרח נפתחה הרעה. ברית המועצות, שחתמה הסכם אי-התקפה עם גרמניה ב-23 באוגוסט 1939, פלשה ב-17 בספטמבר לחלק המזרחי של פולין, בין היתר בגין החשש שניעור בלב שליטי הקרמלין מפני התפרסותו של כוח גרמני ליד הגבול המערבי של ברית-המועצות, ב-19 בספטמבר חברו הצבא האדום והצבא הגרמני בברסט-ליטובסק (בריסק). באותו יום הגיע משמר קדמי סובייטי לעירנו.
המנצחים ניגשו מיד לחלוקת פולין ביניהם. ב-28 בספטמבר נפגשו שרי-החוץ של גרמניה וברית-המועצות, פון ריבנטרופ ומולוטוב, כדי לתקן את הסכם מוסקבה מלפני המלחמה.

בעשרים ואחד החודשים של שלטון הכיבוש הסובייטי בפולין המזרחית, לבשה המלחמה צביון של מלחמת עולם.

בלילה שבין 21 ליוני לבין 22 בו, תרגל הצבא האדום בפרוז'אני תמרון-אזעקה. תלמידי בתי-ספר שולבו בתמרון, לצד המבוגרים. היה זה לילה אביבי נעים למדי, ורבים מבני הנוער נהנו מתרגיל-הלילה - כאילו זה היה משחק-לילה של תנועת-נוער. בעוד אנו פרוסים בשדה שמחוץ לעיר, הופיעו מטוסים ופתחו בהפצצה.
"זה חלק מהתמרון", הרגיעו אותנו החיילים הסובייטים שהדריכו אותנו בתמרון. "רוצים שהתמרון יהיה ריאליסטי".

לפנות בוקר חזרנו הביתה, ואז שמענו ברדיו כי פרצה מלחמה בין גרמניה לבין ברית-המועצות. לימים אמרו שמרגלים גרמנים יזמו את התמרון באזורנו, כדי לשמש כיסוי לפלישה.

ב-24 ביוני 1941, בעוד אנו המומים ומשתדלים לעכל את החדשות, הגיעו הטנקים הגרמנים לפרוז'אני, שהיתה מרוחקת פחות מ-30 ק"מ מהגבול. הרוסים נמלטו מהאזור, כל עוד נפשם בם. חלק מהיהודים נמלטו אתם מזרחה, לשטח ברית-המועצות.

כאשר נכנס הצבא הגרמני לפרוז'אני, הסתגרו היהודים בבתיהם, שעה שהנוצרים יצאו לרחובות, לקדם בברכה את הצבא הכובש. מפי השמועות ידענו על אודות רדיפות וגזירות נגד יהודים בפולין הכבושה על-ידי הגרמנים, ויהודים רבים גורשו משטח הרייך לפולין, עוד לפני המלחמה. העדפנו לא להימצא בדרכם של הגרמנים, כאשר הגיעו לפרוז'אני.

מה שלא ידעתי בשעתו, נודע לי אחרי המלחמה. מחוז לומז'ה בפולין, וחלק מגרודנו, בין פרוסיה המזרחית שבצפון לבין הגנרלגוברנמוט שבדרום, שטח שהגרמנים קראו לו גנרלקומיסאריאט ביאליסטוק, שבמרכזו העיר ביאליסטוק - הפך למחוז משולב-לכאורה ברייך, מסופח לפרוסיה המזרחית.

חלוקה מנהלית זו גרמה לכך, שגורלנו היה בתחילה טוב מזה של תושבי החלק שסופח מינהלית לפולין ונקרא הפרוטקטוראט הפולני.

בעקבות הצבא הגרמני הפולש, הגיעו האיינזצגרופן, הכוחות המיוחדים ש"טיפלו" ביהודים. האיינזצגרופן הביאו עמם גזרות והתנפלויות על בתי יהודים, לשם שוד והתעללות. בשיתוף גורמים אנטישמיים ומשתפי-פעולה מן האוכלוסיה המקומית, ריכזו הגרמנים יהודים, ורצחו אלפים מהם ביריות ליד בורות גדולים. בתחילה היו שורפים את הגופות באותם בורות. אחר-כך פיתחו שיטות יעילות יותר.
עם האיינזצגרופן הגיע המינהל האזרחי הגרמני. אנשיו הקימו גיטאות בערים היהודיות.

המטלות שהטילו הגרמנים על היודנראט היו קורעות-לב.

מועצת היהודים נדרשה לספק את הדרישות וההזמנות שנתקבלו כמעט מדי יום ביומו מן המפקד הצבאי הגרמני. המועצה נטלה על עצמה תפקידים ארגוניים וכלכליים מגוונים, על מנת להקל על החיים בגיטו ועל הקשרים עם השלטונות.
בהיותנו בגיטו, לא ידענו מה מתרחש בחזית – אך חזינו מבשרנו את המהלומות שהחל הצבא הגרמני סופג בגזרות שונות: הגרמנים נעשו אכזריים יותר ויותר ככל שחלפו הימים.

באזורנו היו יערות רבים, ובהם פעלו יחידות פרטיזנים. הבורחים מהגיטו קיוו להצטרף אליהן. מעטים מהם צורפו לשורות הפרטיזנים. אחרים גורשו בגסות.

ביום 28 בינואר 1943, בשש בבוקר בדיוק, הופיע ראש הגסטאפו במשרד היודנראט והודיע לחברי המועצה כי על התושבים של רחובות אחדים - 2,500 במספר - להתכונן לגירוש בתוך שעות מספר.
"הם יועברו לשלזיה, לעבודה", הודיע מפקד הגסטאפו. "עליהם לקחת אתם את כל בני משפחותיהם, לרבות הזקנים, התינוקות והחולים. הם רשאים להצטייד בחבילות קטנות - ורצוי שיקחו אתם את כספם, תכשיטיהם וכל דברי-הערך שלהם".
כך החל פינוי גיטו פרוז'אני, שנמשך ארבעה ימים.

הגיטו פונה בארבעה טרנספורטרים שאורגנו על-ידי אנשי האס-אס. מתוך 9,161 יהודים, שחיו בגיטו בעת הפינוי, נכנסו למחנה 1,775 נשים וגברים יוצאי פרוז'אני.

כשהגענו לתחנה הסופית, נשארנו שעות ברכבת - עד שהשטח פונה מן המשלוחים הקודמים. אחרי-הצהריים נפתחו לרווחה הדלתות של קרונות-המשא.
"לצאת את הקרונות!" נשמעה ברמקולים פקודה בגרמנית, בנימה תקיפה. "את החבילות להשאיר בקרונות!"
במהלך הסלקציה לא נשאלו שאלות, בדרך כלל. רק במקרים מסויימים היה מנהל הסלקציה שואל שתי שאלות: בן כמה אתה? ומה המקצוע שלך? בדיעבד התברר, שמי שאמר שהוא פקיד - נשלח לחיסול. מי שאמר שהוא בנאי או חשמלאי וכו' - הושאר המחנה.
כאשר שאלו אותי, בשלב במיון, בן כמה אני, אמרתי שאני יליד 1924 - מבוגר בשנה מכפי שהייתי. חשבתי שמוטב להגיד שאני כבר לא נער.

המשלוח שלנו קיבל את המספרים 99504-99211 לגברים. אני קיבלתי את המספר: 99288. אחי ז"ל קיבל את המספר 99287.

ביתן המגורים (הבלוק) היה אורווה לשעבר, באורך 40 מטר, ברוחב כעשרה מטרים וגובהו כ- 2.50 מטרים. (על-פי נתונים שמצאתי בארכיון אושוויץ, היה שטחו של בלוק ממוצע – 390 מ"ר, והנפח היה כ-1,200 ממ"ק), ובו דחסו הגרמנים כ- 500 איש.

אחי לא החזיק מעמד בתנאי המחנה. אמנם, הוא לא הפך למוזלמן, אך ידיו רפו ורוחו נשברה.
"איני יכול לשאת זאת יותר", אמר לי שוב ושוב בקול חנוק, שבור.
מאמצי העידוד שלי הועילו לזמן קצר בלבד, שכן התנאים במחנה פעלו נגדי.
"אני מרגיש לא טוב", אמר לי בקול עמום. "אני הולך למיסדר-חולים".
לשוא ניסיתי להניא אותו מהחלטתו זו.
"אל תלך, תחזיק מעמד, זה יעבור" אמרתי. אמנם, הייתי טירון במחנות, אך כבר היה ברור לי, שלגרמנים לא איכפת שעצירים ימותו. מדי ערב היו תורים ארוכים של עצירים מזדנבים לפני פתחו של בית-החולים שבמחנה. הם קיוו לקבל טיפול רפואי ואלי אישפוז שיבטיח להם מיטה נוחה יותר מהדרגש שבבלוק.

מאחר שהיה מחסור חמור במיטות, רוב בקשות האישפוז נדחו – וכאשר היו בכל זאת מאשפזים עצירים שהתייצבו למיסדר-חולים, רק לעיתים רחוקות הם שבו למחנה.
אולם, אחי התעקש. הוא התייצב למיסדר-חולים ונשלח לבית-חולים. לימים נודע לי – על פי מספרו – כי הוא היה מאושפז כשלושה ימים לפני שנשלח, ב-18 במארס 1943, אל תא-הגז.

 
אחי, סיומה, בגיל 18

ב-1943 פעלו באושוויץ בו-זמנית ששה תאי-גז, וחמש משרפות שרפו מדי יום ביומו אלפי גוויות. ב-1944 הופעל "בית-חרושת למוות" בקצב מזורז יותר.
מאחר שאפסה תקווה להישאר בחיים במחנה, נראתה הבריחה כדרך הצלה יחידה.
רוב העצירים שהצליחו להימלט מאושוויץ היו פולנים שנהנו מתנאים טובים יחסית במחנה והחזיקו ב-80% מן התפקידים החשובים במימשל הפנימי של העצירים ובתפקידי מפתח בבית-החולים ובבתי-המלאכה. עובדה זו איפשרה להם ליזום פעולות מחתרת והתנגדות, לקיים קשרים עם העולם החיצון ולהכין מקומות מחבוא לעצירים פולנים שהתעתדו לברוח.
רק החל מ-1943 הצליחו אחדים מהעצירים היהודים לקבל תפקידים בהירארכיה של המחנה, וכך יכלו גם הם לתכנן בריחות.
אולם רק 76 עצירים יהודים הצליחו להימלט מאושוויץ-בירקנאו. הם לא זכו לסיוע מצד תנועת ההתנגדות הפולנית, ובהעדר סיוע בעולם החיצון, רובם נתפסו. ידוע על פחות מתריסר יהודים שבריחתם זכתה בהצלחה.

היחס המספרי בין שומרי האס-אס לבין עצירים היה 14:1 במחנה הראשי באושוויץ, לעומת 64:1 בבירקנאו. משום כך היה קל יותר, יחסית, לברוח מבירקנאו. אולם כללית היתה בריחה קשה ומסוכנת.

וזה היה נתיב הבריחה: המחנה היה מחולק לשניים – השטח הפנימי והשטח החיצון. השטח הפנימי היה שטח המגורים ובו הצריפים (אורוות-הסוסים). שטח זה היה מכותר בגדר מחושמלת שהיתה מוארת בלילות. לאורך הגדר, במרחק 50 מטר זה מזה, ניצבו מגדלי-שמירה גבוהים, ששירתו את שרשרת השמירה הפנימית (הקטנה), ואויישו בשומרים שהיו פותחים באש על כל עציר שקרב לגדר. בשעות היום הוסרה שרשרת המשמר הקטנה והוצבה שרשרת המשמר הגדולה, שהקיפה את השטח השני, הגדול יותר, שנקרא "גרוסה פוסטנקטה". שטח זה השתרע על פני עשרות קילומטרים רבועים והוגדר כ"שטח שמור". שם היו מגורי האס-אס ושם עבדו יחידות העצירים (קומנדו) שיצאו אל מחוץ לשטח הפנימי, המגודר. על מגדלי-שמירה גבוהים, עשויים עץ, שניצבו במרחק 80 מטר זה מזה, הוצבו אנשי אס-אס, שהיו יורים ללא אזהרה בכל עציר שהעז להתקרב לטווח 10 מטרים מקו השמירה החיצון.
בבוקר אחרי שכולם יצאו לעבודה, היתה השמירה עוברת משטח המגורים לשטח העבודה. בערב, כאשר העצירים היו חוזרים למחנה, היה נערך מפקד. אם כל העצירים היו נוכחים, היו הגרמנים מסירים את שרשרת השמירה הגדולה ומפעילים את שרשרת השמירה הקטנה, שמסביב למחנה המגורים הפנימי.
אם במפקד הערב התברר שנעדר אחד העצירים (או שחסרים אחדים מהם), הופעלו מיד צופרי האזעקה ואנשי המשמרת בשרשרת המשמר הגדולה הושארו בעמדותיהם למשך 72 שעות נוספות, בהן נערכו סריקות. יחידות מיוחדות, שהסתייעו בכלבי-גישוש מאולפים, ערכו סריקות מדוקדקות בשטחי העבודה.

מי שהצליח להימלט מהשטח החיצון, היה צריך להתחיל במאבק-הישרדות חדש – במיוחד אם היה יהודי. שכן, מהאיזור שהשתרע על פני 40 קמ"ר סביב אושוויץ, בין הנהרות ויסלה וסולה, פונתה מרבית האוכלוסיה הפולנית ובמקומה הובאו מתיישבים גרמנים. כל אימת שאסיר נמלט מאושוויץ, היו רשויות המחנה מודיעות על כך מיד לשלטונות האזור, והללו היו עורכים חיפוש נמרץ אחר הבורחים בכלי-תחבורה ציבוריים ובבתיהן של המשפחות הפולניות שנותרו במקום.

שיטת הבריחה דרשה, איפוא, לדאוג למקום מסתור ומחסה ביישוב אזרחי כלשהו, הרחק מן המחנה, אך תחילה למצוא מקום מחבוא בשטח החיצון, שבו יהיה אפשר לשהות שלושה ימים, על-מנת להסתלק ביום הרביעי, שבו אין שומרים בשטח. מקום המחבוא היה נמסר בסודי-סודות מקבוצה לקבוצה: מי שעמד לברוח היה מגלה את מקום המחבוא שלו למי שביקש לברוח אחריו. מובן מאליו, שאם לאחר ניסיון בריחה היו הגרמנים מגלים את מקום המחבוא, לא היה אפשר עוד להשתמש בו.

ביום שקבענו לבריחה, החלפנו את בגדי העצירים בבגדים האזרחים ושתינו משקה חריף כדי לקבל אומץ – וגם לחזק את סיפור-ההשתכרות שלנו, למקרה שיתפסונו. תוך כדי הכנות לבריחה, ניקרה בדרכי ידיד בן עיר שלי. כשעברתי על פניו, לחשתי: "אם תשמע הלילה אות אזעקה, תדע שברחתי".

בשעות אחרי-הצהריים חמקנו מן המחנה. נכנסנו לבור, וחבר כיסה אותנו בפח, פיזר עפר על הפח וזרה טבק, כדי שכלבי-הגישוש של האס-אס לא יוכלו לרחרח ולגלות את הימצאותנו שם.

שמענו את צופרי האזעקה שהודיעו במחנה כי מחפשים נעדרים. שמענו את נביחותיהם של כלבי-הגישוש, מעלינו. כלאנו את נשימתנו ולא העזנו להניד עפעף, לבל ישמעו אותנו. אולם, מצבנו היה בלתי-נסבל. הבור היה קטן, וכנראה שנסתמו פתחי האיוורור שלו ולא יכולנו להישאר בו.
"אני נחנק", לחש הפולני – והבעת התחושה הזאת, מילולית, השפיעה השפעה מידבקת על הרוסי ועלי. כעבור שעה קלה ידענו, שלא נוכל להאריך את שהותנו בבור-המסתור הזה, עד לתום פרק-האזעקה – 72 שעות.
בשעה 1 בלילה, בקירוב, אחרי שהשתרר שקט בסביבה, החלטנו – לאחר התייעצות גדושת לבטים, שנעשתה בלחישות – לצאת את המחבוא עוד באותו לילה ולהמשיך בדרכנו, משום שהערכנו כי לא נוכל להחזיק מעמד אף לא יום אחד בבור הזה.

לאט-לאט, בזהירות רבה שלא להשמיע קול, סילקנו את המיכסה מעל פי הבור שבו היינו דחוסים. זחלנו החוצה על גחוננו והתחלנו מתקדמים בנשימה עצורה את השטח הפתוח. הצלחנו לעבור על פני מגדלי-השמירה, קמנו על רגלינו ופתחנו בריצה.
רצנו כ-18 קילומטרים והגענו בחסות החשכה לגשר שמעל לנהר הוויסלה.

לימים נודע לנו, כי מיד לאחר שנודע דבר בריחתנו, הריצו אנשי האס-אס של המחנה מיברק לשירות הביטחון בברלין. תצלום של המברק המקורי מצאתי בארכיון של אושוויץ:
"30.6.44. אושוויץ. לשירות הביטחון בברלין.
1. מיצ'סלב פאלוך, יליד 14.1.1910. כתובתו האחרונה לפי המלחמה... גובה 1.65 מ', שיער חום, גזוז, דובר פולנית, עיניים חומות. מספר 150498.
2. אברהם פרידברג, ישראל, יהודי. יליד 4.2.24. הובא מפרוז'אני ב-2.2.43. גובה 1.65 מ', שיער חום, גזוז, דובר פולנית. עינים חומות. מספר 99288.
3. שבוי-מלחמה, רוסי, ניקולאי טראסוב, יליד 17.1.10 בסאראטוב. נשבה ב-24.2.44 והועבר מסטאלאג 336. גובה 1.71 מ', שיער חום, גזוז, דובר רוסית, עיניים אפורות. מספר אישי...
הנ"ל נמלטו ב-29.6.44. פאלוך ופרידברג מקומנדו תפודים. טאראסוב מקומנדו גלייסאנשלוס."

לאחר שנתפסנו עצרו אותנו בצינוק במחלקה הפוליטית, והחלו חוקרים אותנו. במיוחד, רצו לדעת היכן השלישי שברח איתנו.

במשך שבועות לא הרפו מאתנו חוקרי המחלקה הפוליטית של הרוצח הידוע לשימצה בוגר, שעמד בראשה.
מזכירתו של החוקר, עצירה יהודיה מסלובאקיה, קטיה, היתה לנו לעזר רב, ואולי אף הצילה את חיינו.
כאשר יצא החוקר לשעה קלה את חדר החקירות, מיהרה ללחוש לנו: "עליכם לדבוק בגירסתכם, ויהי-מה. נקווה שלא ייתפס גם העציר הבורח הרוסי ויספר גירסה שונה מזו".
הרוסי לא נתפס, ואנחנו אכן דבקנו בגירסתנו ועל כן לא נגזר לנו דין מוות. נשפטנו לעבוד בקבוצת עונשין לכל ימי חיינו, ובמפקד הערב הושיבו אותנו על כיסא-המתיחה המיוחד לכך, לעיני כל יושבי המחנה, קראו את גזר-הדין שלנו – "באשמת ניסיו בריחה" – וספגנו 25 מלקות במגלב עור אימתני, על עכוזנו החשוף. אחרי מנת מלקות זו לא יכולתי לשבת במשך שבועות מספר.

מצאתי את עצמי שוב בבלוק העונשין – בלוק 11 בבירקנאו. הפעם עם טלאי עגול אדום – כפושע מסוכן.

באוקטובר 1944 התקרבה החזית הרוסית לאזור שבו היו מחנות המוות, והגרמנים החליטו לפנות את עצירי אושוויץ-בירקנאו ולהעבירם לבוכנוואלד – רחוק יותר מקו החזית שבמזרח.
באותו משלוח היו יותר מ-10,000 עצירים. זה היה אחד הטרנספורטים הגדולים שהוצאו ממחנות אלה. מאחר שהוציאו אנשים רבים כל כך, הצלחנו – אנו, אנשי קבוצת העונשין – להתערב בין העצירים האחרים. הורדנו את הטלאים האדומים מעל בגדי העצירים והיינו שווים לעצירים הרגילים. עברנו מחנות שונים בדרך: אורניינבורג, שם היה מפעל המטוסים היינקל; סאקסנהאוזן, שם פגשנו יהודים רבים שהגרמנים ניצלו את כישוריהם לזיוף מסמכים, ובמיוחד דרכונים: מחנה חדש ושמו אורדרוף, ליד גוטה; וגרוינקל, שם חצבו בהר את לשכת הפיהרר החדשה. מבחינה מנהלית, היה המחנה הזה שייך לבוכנוואלד.

אחרי כחודשיים במחנה החדש, בנובמבר או דצמבר 1944, החליטו הגרמנים לפנות אותנו שוב ולהחזיר אותנו לבוכנוואלד, כי החזית התקרבה. ככל הנראה, לא היו רכבות. משום כך הלכנו ברגל – כעשרת אלפים עצירים – כ-80 ק"מ. מי שפיגר – נורה למוות לצד הדרך. הלכנו ימים אחדים. בלילות ישנו בשטח הפתוח. רבים הגיעו לבוכנוואלד בכוחותיהם האחרונים.

בבוכנוואלד התערבבו כל העצירים. הורדנו את סימני ההיכר שניתנו ליהודים ושהגדירו את מעמדו של כל עציר. הגרמנים לא יכלו עוד לדעת מי יהודי ומי אינו יהודי. ברישום-מחדש אמרתי שאני פולני לא יהודי.
"שמך?" שאל אותי הלבלר.
"אדם פרידרסקי," עניתי מניה וביה – ובן רגע חדלתי להיות אברהם פרידברג.

לא היה מקום בבוכנוואלד לכל האסירים. זאת היתה, ככל הנראה, אחת הסיבות להחלטתם של הגרמנים לפנות שוב אותנו. העלו אותנו על רכבת. את היהודים שלחו לטרזינשטאט ואת הלא יהודים ללייטמריץ.

לנוכח המצב הזה, והאנדרלמוסיה המתעצמת והולכת לנגד עינינו במחנה, פניתי לשניים מידידי במחנה – והצעתי להם לנסות ולהצטרף למשלוח הבא שייצא את המחנה – ולנסות לברוח בדרך. לא ידענו לאן מועדות פניו של משלוח זה או אחר, אך לא היה בכוונתנו להגיע אל היעד הסופי. ידענו שאנחנו נמצאים בשטח של צ'כוסלובקיה לשעבר. החלטנו לברוח. הצטרפנו למשלוח שהועלה על רכבת נוסעים – לא רכבת משא. היה בכך רמז למצב שבו נמצאה גרמניה בזמנו: אנדרלמוסיה ומבוכה.
האמנו, כי הפעם נצליח בניסיון הבריחה שלנו. היינו מנוסים בבריחות. כמוני, גם חברי ידענו, שאם גם הפעם ניתפס בבריחה, יוציאו אותנו הגרמנים להורג ללא דיחוי. אולם גם ידענו, שקלושים סיכויינו לצאת בחיים מן המסע הזה. נסיון בריחה היה עדיף על מוות ודאי.

יצאנו לדרך. איש מאתנו לא ידע לאן. רק זאת ידענו: בהזדמנות הראשונה, ננסה לברוח מן הרכבת שהוליכה את הטרנספורט שלנו.
באחת התחנות, כשהרכבת שלנו עצרה ליד רכבת-פחם, החלפנו מבטים איש עם חברו. מחשבה אחת חלפה בלב כולנו: זהו זה !
כאיש אחד זינקנו ממקומנו, עברנו לרכבת-הפחם והשתטחנו על ערימות הפחם. הגרמנים לא הבחינו בנו.
רכבת הפחם הגיעה לתחנת-הרכבת – של פראג 7, בירת צ'כוסלובקיה. בתחנה זו, באזור שנקרא הולישוביצה, רוכזו בזמנו מחסני הפחם.

הגענו לשם בבוקר. עמדנו – בבגדי עצירים – בין ערימות הפחם, מאחורי אחד המבנים של התחנה, ולא ידענו מה לעשות.
השחר עלה, והסכנה שמישהו יעבור על פנינו ויבחין בנו, גדלה והלכה. לפתע ראינו נערה ונער, שנראו כתלמידי תיכון. שיערנו שהיו בדרכם ללימודים. (אחר-כך נודע לנו כי הנער היה בדרכו אל בית-מרקחת, שם עבד כשליח ושוליית רוקח). שמנו את נפשנו בכפנו, הגחנו ממחבואנו ועצרנו אותם. פנינו אל הנער בתנועות ידיים ובמלים בפולנית וברוסית, אשר יש דמיון לא מבוטל בינן לבין השפה הצ'כית. הבהרנו לו שאנו זקוקים לביגוד. הנער השיב בצ'כית ובתנועות ידיים. הוא הצביע על שעונו ואמר: "פוצ'קאי". בפולנית – "צ'קאי" פירושו לחכות. הבינונו כי יעץ לנו להמתין לו – ונחפז לשוב על עקבותיו.

היה זה אינדרה, בנם יחידם של המיילדת יז'ינה ואינדזיך סובוטקה. יז'ינה היתה אחותה של ולאסטה קושובה, מזכירתו של שר-החוץ הצ'כי יאן מאסאריק.
אינדרה חזר הביתה, לקח שלוש חליפות בגדים מן הארון, שם אותן במזוודה קטנה ויצא את הבית.
אינדרה הביא את הבגדים אל מקום המחבוא שלנו בתחנת הרכבת. בעוד הוא משמש צופה ומסתכל בדריכות לכל עבר, החלפנו את בגדי האסירים בבגדים האזרחיים, שהתאימו לנו רק בדוחק, ורמז שנלך בעקבותיו. הוא הוביל אותנו דרך סמטאות אל הדירה הצנועה של משפחתו, שכללה שני חדרים בלבד ושבה גרה גם סבתו. אמא סובוטקובה נתנה בנו מבט קצר אחד – והעמידה מיד מים על האש. אחר כך הורתה לנו להתפשט, נטלה מברשת, סבון, כוהל לחיטוי ומים חמים, והחלה מקרצפת מעלינו – במיומנות של אחות-מיילדת – את הזוהמה שנצטברה עלינו במחנה הריכוז. מאחר שהיינו נימולים, ניחשה בוודאי שאנו יהודים, אך לא אמרה דבר.

בני הזוג סובוטקה היו מוכנים להסתיר אותנו ולסייע לנו בביגוד ובמזון, אך מלכתחילה חיפשו מקום מסתור בטוח יותר מאשר דירתם. הרסטקה, אחד מידידי המשפחה, שהיה קצין בצבא הצ'כי לפני המלחמה, היה בעל חנות פרחים מלאכותיים. חנותו היתה סגורה כי לא היו לה לקוחות-בכוח. הוא ניאות להסתיר אותנו במחסן של החנות.

עם אינדרה ואישתו

זמן קצר לאחר שעברנו מדירת סובוטקה אל החנות, ערכו הגרמנים חיפוש בדירת המשפחה, שהיתה חשודה כל הזמן. במטבח היה מוכן מזון שנועד להישלח אלינו.

בחנות הפרחים שהינו עד חודש אפריל 1945. בני משפחת סובוטקה, וידידהם, אירגנו תורנות להבאת מזון למקום המחבוא שלנו.

 
בחודש יוני 1945, תמונה ראשונה לאחר המלחמה

אנשי המחתרת הצ'כית אחזו בנשק, באמצע אפריל, ויצאו להכות ולזנב בגרמנים הנסוגים מפראג. הצ'כים היו להוטים לסלק את הכובש מעיר-הבירה, בטרם יזרע בה הרס וחורבן על-פי תורת "האדמה החרוכה". הרסטקה, בעל חנות הפרחים המלאכותיים, שנתן לנו מחסה, ושהיה קצין בכיר במחתרת הצ'כית, התפנה לשעה קלה כדי לבוא אלינו ולבשר לנו בפנים קורנות: "הפלוגה שלי יוצאת להילחם בגרמנים. אתם רוצים להצטרף אל שורות הלוחמים-המשחררים?" אף על פי שעדיין היינו חלשים משנות התלאות שעברו עלינו, נענינו בהתלהבות לקריאתו. הונפק לנו נשק ותחמושת – ששקל כמעט כמונו – ניתן לנו אימון חפוז, והוטלו עלינו בעיקר תפקידי שמירה ואבטחה בקו השני. ב-8 במאי הגיעו הרוסים לפראג.

על השתתפותנו בקרבות השחרור של הבירה הצ'כית, זכינו באותות הצטיינות ובתעודות המאשרות כי השתתפנו בשחרור פראג. הרסטקה הביא אותנו אל המשרד לרישום אוכלוסים ודאג שיונפקו לנו תעודות זמניות המכירות בנו כאזרחים צ'כוסלובקים, עד שיתפנו השלטונות לאשר את התאזרחותנו במדינה זו.

 
בשנת 1948 בעת לימודי בטכניון

הקשר הארץ ישראלי שלי נתהדק רק לאחר שעצרת האומות המאוחדות החליטה (בכ"ט בנובמבר 1947) על חלוקת ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה פלשתינית, ופרצה מלחמת העצמאות של היישוב היהודי בארץ-ישראל. שליחי "ההגנה" באו מארץ-ישראל לצ'כוסלובקיה, לגייס מתנדבים מבין הסטודנטים היהודיים, לצבא ולקורס טיס שעמד להערך בחיל-האוויר הצ'כוסלובקי, על-מנת לסייע לשירות-האוויר של ה"הגנה" (אשר ממנו צמח חיל-האוויר של צבא הגנה לישראל, לאחר שהוקמה המדינה ב-15 במאי 1948). נמניתי עם קבוצת צעירים צ'כוסלובקים שנענו לקריאה - כדי לעזור למדינה-שבדרך להדוף את אויביה, לא כדי להשתקע בה.

התנדבותה של הקבוצה הצ'כוסלובקית לסייע ליישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמתו לעצמאות, נבעה מן האווירה ששרה באותה עת בחוגים המתעניינים בפוליטיקה בצ'כוסלובקיה. ממשלת פראג הדמוקרטית רחשה אהדה לעניין הציוני, שקיבל חיזוק בהחלטת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות, וניאותה (ללא ספק, בהסכמתה-ואולי אף בעידודה-של ברית המועצות) לחתום עם נציגי ה"הגנה" על הסכמי סיוע מגוונים, החל ברכש (בעיקר, מטוסים ורובים), דרך העמדת בסיסים לרשות העוסקים ברכש, וכלה בגיוס מתנדבים לחילות השונים ובהדרכת אנשי-מקצוע לשירות צבאה של המדינה-בדרך.
בנימין קגן (לימים, אלוף-משנה בצה"ל), כתב בזכרונותיו ("הם המריאו בעלטה"), כי ב- 23 באפריל 1948 – כשלושה שבועות לפני ההכרזה הרשמית של הקמתה של מדינת ישראל – נקנו בצ'כוסלובקיה עשרה מטוסי-קרב "מסרשמידט", חלפים ותחמושת. חוזה הרכש כלל הכשרתם של טייסים ומכונאים בצ'כוסלובקיה ושיגור כמה מומחים צ'כוסלובקים לארץ-ישראל, לעזור בהרכבת המטוסים, שפורקו לפני העברתם לארץ. כמו כן, הוסכם עם ממשלת פראג כי ייעשה שימוש במטוסי "דאקוטה די-סי-3" להובלת נשק ובמטוסי "סי-46" להובלת מטוסי-הקרב המפורקים.

ב-20 במאי נחתם בפראג הסכם לרכישת 15 מטוסי "מסרשמידט" נוספים, אולם מאחר שלא נותרו עוד "מסרשמידטים" בצ'כוסלובקיה, הציעה פראג לאנשי הרכש מטוסי "ספיטפייר" אשר סופקו בזמנו לטייסות "צ'כוסלובקיה החופשית" – ואשר גם טייסים יהודים מארץ-ישראל, אשר שירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי (אר-אי-אף) במלחמת-העולם השניה ומתנדבים מחוץ-לארץ הכירו אותם היטב.

לפני ה"סולו"		משמאל לימין: פרידברג, ברונשטין,  קוסטה, ברגמן, פולק ומונק

ב-12 באוגוסט נסתיים, למעשה, ירח-הדבש הישראלי-צ'כוסלובקי. ממשלת פראג ציוותה לסגור את שדה-התעופה בזאטץ ולפנות את כל המטוסים והצוותים שהיו שם. בסוף נובמבר 1948, הופסק גם קורס הטיס שבו השתתפתי כחניך.
לא קל היה לנו, בוגרי קורס-הטיס "הצ'כי", להגיע לישראל בגמר הקורס. אני עשיתי חלק מהדרך ביבשה, עד איטליה, ומשם הפלגתי באוניה לישראל. הגעתי ארצה רק בסוף מארס 1949.
אני המשכתי לשרת בחיל-האוויר גם לאחר שנסתיימה מלחמת העצמאות, אך לא ראיתי את עצמי כאיש-צבא מקצועי. יחד עם ידיד מחיל-האוויר תיכננתי יציאה לאזרחות – תוך קיום קשר הדוק עם החיל.
לפני שפשטתי את מדי חיל-האוויר, עשה החיל למעני שני שירותים אישיים: רופא של החיל הסיר, בניתוח פלסטי, את המספר שקיעקעו הנאצים על זרועי (את פיסת העור הזאת אני שומר – למזכרת ולדיראון עולם – במגירה); והרב הראשי של חיל-האוויר ערך ב-20 בפברואר 1951 – את טקס הכלולות שלי ושל בחירת-לבי, רחל רוזנברג.

לחברה שהקמתי ב-1951 קראתי "אריאל" על שם מחנה מטה חיל-האוויר שהיה ביפו. צעדיה הראשונים של "אריאל" היו צנועים ביותר, ונעשו בעוד אני לובש מדים.

לאחר שהתבססתי בעסקים חזרתי לטוס, ראשית קניתי בשותפות עם חברים מטוס חד-מנועי "פייפר צרוקי" לאחר מספר שנים עברתי לפייפר טוין קומנצי, ולאחר מכן לפייפר אזטק כל אלה היו מטוסים מיד שניה.
בשנות השמונים הזמנתי פייפר אזטק חדש אותו אני מטיס עד היום.

פעמים מספר ניסיתי לבקר בצ'כוסלובקיה לאחר שנעשיתי איש עסקים אבל השערים היו נעולים בפני. למעשה, הם היו נעולים בפני אף יותר משהיו נעולים בפני ישראלים אחרים, משום שבטופס הבקשה לוויזה עניתי בכנות ב"כן" על השאלה אם חייתי בעבר במדינה זו. המשטר הקומוניסטי לא ראה זאת בעין יפה.

בשנת 1987 ערכתי מסע שורשים לעבר, ביקרתי באושוויץ-בירקנאו, בעיר הולדתי, פרוז'אני, ובפראג. הפעם בתקופת הפרסטרויקה של גורבצ'וב, ניתנה לי ויזה.

בעת הביקור באושוויץ קיבלתי מסמכים מקוריים בהם שמי מוזכר והבטחתי למנהל המוזיאון לרשום את זכרונותי למוזיאון.

בחוזרי החלטתי במקום זכרונות חלקיים, לכתוב את ספרי "חיים מן האפר".

הספר פורסם בשתי מהדורות ותורגם גם לאנגלית, גרמנית וצ'כית.

לאחר שהשתחררה צ'כוסלובקיה מן הקומוניזם בתחילת שנות ה-90 חודשו היחסים הדיפלומטיים בין צ'כוסלובקיה ובין ישראל. נשיא צ'כוסלובקיה, וצלב האוול, בא לביקור ממלכתי בישראל ואני הוזמנתי לקבלת הפנים שנערכה לכבודו. זמן קצר לאחר מכן הגשתי שוב בקשה לבקר בצ'כוסלובקיה והפעם הונפקה לי ויזה בלי כל בעיות.

בפעם הראשונה נסעתי לבדי כדי לנסות ולמצוא את כל מי שהכרתי בהיותי שם בשלהי מלחמת העולם השנייה ובשנים הראשונות שלאחריה. את רובם מצאתי וחידשתי את קשרי אתם.

חזרתי וביקרתי עם בני הבכור ועם בתי (בני הצעיר היה בצבא) כדי להראות להם את מחוזות עלומי, נתקבלתי בתור אורח רשמי ולרשותנו הועמדה מכונית שרד ונהג צמוד.

ביקרנו בחנות שבה הוסתרתי בבואי לפראג. החנות עדיין עמדה על תלה, אבל כשבאנו לשם היא היתה סגורה.

מפגש אחר שהיה בצ'כוסלובקיה ושבו השתתפתי, חתם פרק אחר בחיי: פרק ההכשרה שלי כטייס בחיל האוויר הצ'כוסלובקי בתור מתנדב לחיל האוויר של צה"ל במלחמת העצמאות.

במפגש זה חולק ספר בתרגום הצ'כי לצ'כוסלובקים ולישראלים שנכחו בו, ושרובם עברו קורסים צבאיים בצ'כוסלובקיה ב-1948.

 
תעודת זכאות לכנפי טיס

את מפגש הלוחמים בפראג ארגן דר' לודוויק קלנר, היסטוריון שעבד בזמנו במטה הכללי של הצבא הצ'כוסלובקי והיה איש הקישור בין המטה הכללי הצ'כוסלובקי ובין ה"הגנה" בעניין הכשרת הטייסים והצנחנים שנועדו להשתתף במלחמת העצמאות.

במעמד זה הוסר הלוט מעל לוח זיכרון לידידות צ'כוסלובקיה-ישראל, שהותקן בבית-הכנסת "אלטנוישול" על-יד בית הקברות הישן-אח תאום לזה שהותקן במוזיאון של פראג.

באותה הזדמנות קיבלתי את הרשימות המלאות של הקורסים שבהם השתתפנו, חברי לנשק ואני, ותעודה המאשרת את זכאותי לענוד את כנפי הטיס של טייס צ'כוסלובקי.

 
עטיפת תקליטור ה-DVD של הסרט

מסע שורשים שני עם משפחתי וצוות הסרטה ערכנו לקראת יום הולדתי ה-80, הסרט "חיים מן האפר" הוצג בהקרנת בכורה בבית חיל האוויר בהרצליה לרגל יום הולדתי.