הגיטו פונה בארבעה משלוחים – (טרנספורטים). משפחתנו נכללה במשלוח הרביעי, שיצא את הגיטו ב-1 בפברואר. לא ידענו מה צופן לנו העתיד. היינו מבוהלים ומבולבלים, אבל חשבנו שבמקרה הגרוע ביותר ישתמשו בנו הגרמנים כפועלי-כפייה.
הוליכו אותנו לתחנת הרכבת ודחסו אותנו בקרונות משא - 150-120 נפש בקרון שנועד למטענים. הנסיעה נמשכה כ – 30 שעות. נאלצנו לנסוע בעמידה. את הצרכים עשינו בקרון. לא נתנו לנו מים בכל משך הנסיעה. אנשים מתו בקרונות, אבל בגלל הדוחק הם נשארו עומדים.
הגענו לרמפה של בירקנאו, מחנה ריכוז בתשלובת אושוויץ-בירקנאו. כשהגענו לתחנה הסופית, נשארנו שעות ברכבת - עד שהשטח פונה מן המשלוחים הקודמים. אחרי-הצהריים נפתחו לרווחה הדלתות של קרונות-המשא.
"לצאת את הקרונות!" נשמעה ברמקולים פקודה בגרמנית, בנימה תקיפה. "את החבילות להשאיר בקרונות!"
פינו אותנו מהקרונות בצעקות ובמכות ועשו לנו "סלקציה", בחירה – מי יישלח למחנה ומי יומת בגז ויישרף בכבשן.

ראינו שבעלי מקצוע ומי שנראו בכושר גופני טוב, הופרדו מהאחרים. ואני ראיתי שילדים ואמהות נשלחים לצד אחר. כשנשאלתי לגילי אמרתי שנולדתי ב-1924 כדי להירשם כמבוגר יותר בשנה. עברתי. גם אחי עבר. נשלחנו למחנה. שם קועקעו מספרים על זרועותינו והפכנו למספרים, לא בני אדם. אני קיבלתי את המספר 99288. אחי קיבל 99287.
המחנה נבנה כ-3 קילומטרים ממחנה אושוויץ. המבנים היו צריפי האורוות של הסוסים. מדפי עץ היו משני צדי המבנה, מקיר לקיר, ועל המדפים הללו היה עלינו לישון, בלי סדין ובלי כר, ועם שמיכה דקה בעיצומו של חורף קר מאוד.
אכפו עלינו משטר אימים: השכמה, מסדר-וספירה, תירגול הדרך להסרת הכובע וחבישתו מחדש כשמקבלים פני קצין גרמני. ותרגולים אחרים.
היו עצירים שנפלו ברוחם, בתנאי החיים הללו. הם נעשו אדישים לגורלם, או רצו אל גדרות המחנה המחושמלות. אחרים חרקו שיניים ועשו כל מאמץ לשרוד.
אחי לא החזיק מעמד בתנאי המחנה. אמנם, הוא לא הפך למוזלמן, אך ידיו רפו ורוחו נשברה.
"איני יכול לשאת זאת יותר", אמר לי שוב ושוב בקול חנוק, שבור.
מאמצי העידוד שלי הועילו לזמן קצר בלבד, שכן התנאים במחנה פעלו נגדי.
"אני מרגיש לא טוב", אמר לי בקול עמום. "אני הולך למיסדר-חולים".
לשוא ניסיתי להניא אותו מהחלטתו זו.
"אל תלך, תחזיק מעמד, זה יעבור" אמרתי. אמנם, הייתי טירון במחנות, אך כבר היה ברור לי, שלגרמנים לא איכפת שעצירים ימותו. מדי ערב היו תורים ארוכים של עצירים מזדנבים לפני פתחו של בית-החולים שבמחנה. הם קיוו לקבל טיפול רפואי ואולי אישפוז שיבטיח להם מיטה נוחה יותר מהדרגש שבבלוק.
מאחר שהיה מחסור חמור במיטות, רוב בקשות האישפוז נדחו – וכאשר היו בכל זאת מאשפזים עצירים שהתייצבו למיסדר-חולים, רק לעיתים רחוקות הם שבו למחנה.
אולם, אחי התעקש. הוא התייצב למיסדר-חולים ונשלח לבית-חולים. לימים נודע לי – על פי מספרו – כי הוא היה מאושפז כשלושה ימים לפני שנשלח, ב-18 במארס 1943, אל תא-הגז.

בסוף חודש מרץ 1943 העבירו אותי למחנה אושוויץ, לבלוק A17.
באחד הימים הובא לבלוק A17, שבו ישנתי, אסיר חדש - שונה מכל האחרים: הוא, לא היה יהודי, כי אם גרמני. אסיר פוליטי עוד מלפני פרוץ המלחמה. רולף וינטר מונה ל"קאפו" [מנהל] של קומנדו (קבוצת עבודה) של מנקי רחובות בעיר אושוויץ. עבודת כפייה זו נחשבה טובה, יחסית, כי אפשרה ליצור – בחשאי – מגע עם המקומיים ו"לארגן" אוכל.
מאחר שכל עציר היה חייב לעבוד בעבודה כלשהי, וכל "קאפו" היה זכאי לבחור אסירים כראות-עיניו, ביקשתי מרולף שיצרף אותי לקומנדו שלו. הצעתי לו דולרים, מן המטמון שהטמינה אמי בנעלי, והוא שיבץ אותי בקבוצת-העבודה שלו.
כאשר התרגלו תושבי העיירה אושוויץ לנוכחותנו בקירבתם, הם התחילו לסחור איתנו. "אם תביא לי..."אבן-חן או פריט יקר-ערך אחר אתן לך לחם ונקניק". השתלבתי בפעילות האפלולית הזאת, בין היתר הודות לקשרי עם אנשי "קומנדו קנדה", כפי שכונו עובדי הקומנדו שטיפלו בחפצים שהובאו על-ידי המובאים שנרצחו בתאי הגזים. בין היתר הם עסקו בפרימת בגדים ונעליים. בהם נמצאו פריטי זהב ויהלומים, מטבע זר וכיו"ב. את השלל לקחו אנשי האס-אס, אך אנשי קומנדו "קנדה" הצליחו להבריח למחנה מספר פריטים יקרים ומבוקשים.
זמן-מה לאחר שהתחלתי לעבוד כמנקה-רחובות, מינה אותי רולף לאחראי על צריף כלי-העבודה של קבוצתו. הפכתי את הצריף הזה גם למחסן הפריטים שהייתי מבריח מהמחנה ואליו, לצורך החלפה. רולף, שקיבל ממני חלק מהפריטים ודאג לי, אמר לי באחד הימים: "אתה עלול להיתפס. על עבירה כזאת גוזרים כאן דין מוות. השג יהלום, לך אל קצין רישום המחנה במפקדה ואמור לו כי מצאת את היהלום ואתה מבקש למסור אותו לידיו. כך תיחקק בזיכרונו." עשיתי זאת וקיבלתי בתמורה שתי כיכרות לחם כפרס למוצא הישר.

כעבור פרק זמן קצר, ב-17 במאי 1943, בעת ביקורת בצריף הקומנדו, נמצאו חפצים שבהם סחרתי. נעצרתי ונשלחתי לבית הסוהר של המחנה - בלוק 11, מיתקן העונשים שמעטים יצאו ממנו בחיים. המזל המשיך להאיר לי פנים: ראש בלוק 11 היה יעקב קוזלצ'יק, יהודי שזכה לכינוי "שמשון אייזן" – שמשון הגיבור – כשערך מופעי כוח ברחבי פולין. אחרי המלחמה היו שטענו כי הרג אסירי מחנה להנאת הנאצים. ממה שראיתי במו עיני, ומיחסו כלפי, התרשמתי שהוא הציג לעיני הגרמנים דמות בריונית, אך בסתר עשה כמיטב יכולתו להקל על האומללים שהושלכו לבלוק העונשין, במיוחד ליהודים.

גזרו עליי שלושה חודשי עבודות כפיה – SK (STRAFKOMPANIE) וב-1 במאי נשלחתי לקבוצת העונשין שהייתה בבירקנאו.
אסירי קבוצה זו הועסקו בחפירת תעלות ניקוז בקרקע טרשית, שעות רבות יום אחר יום. אילו המשכתי בעבודות פרך כאלה, לא הייתי זוכה לכתוב מילים אלה. אבל בבלוק העונשין נוצרה צפיפות מופלגת והיה צריך לשחרר כמות אסירים. קצין רישום המחנה, Raportfuhrer Friedrich Stiewitz בא לפקח על הסלקציה. כשראה אותי נזכר כנראה במוצא הישר והוציא אותי משם, וגם דאג שאקבל עבודה קלה, בקומנדו תפוחי האדמה.