English עברית
פרק שישי: הבריחות

 ב-1943 פעלו באושוויץ בו-זמנית ארבעה תאי-גז, וחמש משרפות שרפו מדי יום ביומו אלפי גוויות. ב-1944 הופעל "בית-חרושת למוות" בקצב מזורז יותר.
באביב 1944 הרגשנו במחנה שהחזיתות של בעלות הברית מתקרבות, ובאותו הזמן החל החיסול ההמוני של יהדות הונגריה. לאחר התלבטויות רבות ומאחר שאפסה תקווה להישאר בחיים במחנה, נראתה הבריחה כדרך הצלה יחידה החלטתי כי הגיעה העת לנסות לברוח.
קשרתי קשרים במחנה עם פולני, מיצ'יסלב פאלוך, ועם שבוי מלחמה רוסי, ניקולאי טראסוב, שעבדו בקומנדו סמוך. יחד התחלנו לתכנן בריחה. הפולני צורף לתכנית הבריחה משום שהבטיח שקרובי משפחה בכפר סמוך לכפר הולדתו עשויים לתת לנו מחסה.
באותה תקופה היו אסירים בורחים מדי חודש. לברוח מבירקנאו - כללית היתה הבריחה קשה ומסוכנת.
ביום שקבענו לבריחה, החלפנו את בגדי העצירים בבגדים האזרחים ושתינו משקה חריף כדי לקבל אומץ – וגם לחזק את סיפור-ההשתכרות שלנו, למקרה שיתפסונו. תוך כדי הכנות לבריחה, ניקרה בדרכי ידיד בן עיר שלי. כשעברתי על פניו, לחשתי: "אם תשמע הלילה אות אזעקה, תדע שברחתי".
בשעות אחרי-הצהריים חמקנו מן המחנה. נכנסנו לבור, וחבר כיסה אותנו בפח, פיזר עפר על הפח וזרה טבק, כדי שכלבי-הגישוש של האס-אס לא יוכלו לרחרח ולגלות את הימצאותנו שם.
שמענו את צופרי האזעקה שהודיעו במחנה כי מחפשים נעדרים. שמענו את נביחותיהם של כלבי-הגישוש, מעלינו. כלאנו את נשימתנו ולא העזנו להניד עפעף, לבל ישמעו אותנו. אולם, מצבנו היה בלתי-נסבל. הבור היה קטן, וכנראה שנסתמו פתחי האיוורור שלו ולא יכולנו להישאר בו.
"אני נחנק", לחש הפולני – והבעת התחושה הזאת, מילולית, השפיעה השפעה מידבקת על הרוסי ועלי. כעבור שעה קלה ידענו, שלא נוכל להאריך את שהותנו בבור-המסתור הזה, עד לתום פרק-האזעקה – 72 שעות.
בשעה 1 בלילה, בקירוב, אחרי שהשתרר שקט בסביבה, החלטנו – לאחר התייעצות גדושת לבטים, שנעשתה בלחישות – לצאת את המחבוא עוד באותו לילה ולהמשיך בדרכנו, משום שהערכנו כי לא נוכל להחזיק מעמד אף לא יום אחד בבור הזה.
לאט-לאט, בזהירות רבה שלא להשמיע קול, סילקנו את המיכסה מעל פי הבור שבו היינו דחוסים. זחלנו החוצה על גחוננו והתחלנו מתקדמים בנשימה עצורה את השטח הפתוח. הצלחנו לעבור על פני מגדלי-השמירה, קמנו על רגלינו ופתחנו בריצה.
רצנו כ-18 קילומטרים והגענו בחסות החשכה לגשר שמעל לנהר הוויסלה.
לימים נודע לנו, כי מיד לאחר שנודע דבר בריחתנו, הריצו אנשי האס-אס של המחנה מיברק לשירות הביטחון בברלין. תצלום של המברק המקורי מצאתי בארכיון של אושוויץ:

"30.6.44. אושוויץ. לשירות הביטחון בברלין.
1. מיצ'סלב פאלוך, יליד 14.1.1910. כתובתו האחרונה לפי המלחמה... גובה 1.65 מ', שיער חום, גזוז, דובר פולנית, עיניים חומות. מספר 150498.
2. אברהם פרידברג, ישראל, יהודי. יליד 4.2.24. הובא מפרוז'אני ב-2.2.43. גובה 1.65 מ', שיער חום, גזוז, דובר פולנית. עינים חומות. מספר 99288.
3. שבוי-מלחמה, רוסי, ניקולאי טראסוב, יליד 17.1.10 בסאראטוב. נשבה ב-24.2.44 והועבר מסטאלאג 336. גובה 1.71 מ', שיער חום, גזוז, דובר רוסית, עיניים אפורות. מספר אישי...
הנ"ל נמלטו ב-29.6.44. פאלוך ופרידברג מקומנדו תפודים. טאראסוב מקומנדו גלייסאנשלוס."
לאחר שנתפסנו עצרו אותנו בצינוק במחלקה הפוליטית, והחלו חוקרים אותנו. במיוחד, רצו לדעת היכן השלישי שברח איתנו.
במשך שבועות לא הרפו מאתנו חוקרי המחלקה הפוליטית של הרוצח הידוע לשימצה בוגר, שעמד בראשה.
מזכירתו של החוקר, עצירה יהודיה מסלובאקיה, קטיה, היתה לנו לעזר רב, ואולי אף הצילה את חיינו.
כאשר יצא החוקר לשעה קלה את חדר החקירות, מיהרה ללחוש לנו: "עליכם לדבוק בגירסתכם, ויהי-מה. נקווה שלא ייתפס גם העציר הבורח הרוסי ויספר גירסה שונה מזו".
הרוסי לא נתפס, ואנחנו אכן דבקנו בגירסתנו ועל כן לא נגזר לנו דין מוות. נשפטנו לעבוד בקבוצת עונשין לכל ימי חיינו, ובמפקד הערב הושיבו אותנו על כיסא-המתיחה המיוחד לכך, לעיני כל יושבי המחנה, קראו את גזר-הדין שלנו – "באשמת ניסיו בריחה" – וספגנו 25 מלקות במגלב עור אימתני, על עכוזנו החשוף. אחרי מנת מלקות זו לא יכולתי לשבת במשך שבועות מספר.
מצאתי את עצמי שוב בבלוק העונשין – בלוק 11 בבירקנאו. הפעם עם טלאי עגול אדום – כפושע מסוכן.
באוקטובר 1944 התקרבה החזית הרוסית לאזור שבו היו מחנות המוות, והגרמנים החליטו לפנות את עצירי אושוויץ-בירקנאו ולהעבירם לבוכנוואלד – רחוק יותר מקו החזית שבמזרח.
באותו משלוח היו יותר מ-10,000 עצירים. זה היה אחד הטרנספורטים הגדולים שהוצאו ממחנות אלה. מאחר שהוציאו אנשים רבים כל כך, הצלחנו – אנו, אנשי קבוצת העונשין – להתערב בין העצירים האחרים. הורדנו את הטלאים האדומים מעל בגדי העצירים והיינו שווים לעצירים הרגילים. עברנו מחנות שונים בדרך: אורניינבורג, שם היה מפעל המטוסים היינקל; זאקסנהאוזן, שם פגשנו יהודים רבים שהגרמנים ניצלו את כישוריהם לזיוף מסמכים, ובמיוחד דרכונים: מחנה חדש ושמו אורדרוף, ליד גוטה; וגרוינקל, שם חצבו בהר את לשכת הפיהרר החדשה. מבחינה מנהלית, היה המחנה הזה שייך לבוכנוואלד.
אחרי כחודשיים במחנה החדש, בנובמבר או דצמבר 1944, החליטו הגרמנים לפנות אותנו שוב ולהחזיר אותנו לבוכנוואלד, כי החזית התקרבה. ככל הנראה, לא היו רכבות. משום כך הלכנו ברגל – כעשרת אלפים עצירים – כ-50 ק"מ. מי שפיגר – נורה למוות לצד הדרך. הלכנו ימים אחדים. בלילה ישנו בשטח הפתוח. רבים הגיעו לבוכנוואלד בכוחותיהם האחרונים.